על אחריותם של מכוני בדיקת רכב 

למרות סייגים ב"הסכמים" בין מכוני הבדיקה לרוכש, הפוטרים את המכון כמעט מכל אחריות - ברור כי לא לכך פילל "המשורר" בהקמת אותם מכוני בדיקה. גם בתי-המשפט מניחים במקרים רבים את האחריות לפתחו של המכון - ובצדק.

מרבית רוכשי כלי-הרכב המשומשים נוהגים אחריות שעה שהם בודקים את הרכב המיועד במכון בדיקה מורשה. בכך סבורים הם כי ניתן לרכוש הרכב מתוך ידיעה מלאה של מצבו האמיתי. דא עקא שבמקרים בהם מתברר בסופו של יום כי המכון התרשל בבדיקה וכי הרכב אינו במצב בו התיימר להיות - מתגלים לפתע ב"הסכם" המכון סייגים מסייגים שונים הפותרים אותו כמעט מכל אחריות. ברור כי לא לכך פילל "המשורר" בהקמת אותם מכוני בדיקה. גם בתי-המשפט מניחים במקרים רבים את האחריות לפתחו של המכון - ובצדק.

במקרה שהיה ציין מוכר רכב כי הרכב "במצב מכני מצוין, וכי למעט מספר מכות קלות בפח, הרכב לא עבר תאונה קשה". משנערכה בדיקה לרכב עובר לרכישתו צוינו בדו"ח המכון מספר ליקוים בשלדת המרכב של הרכב, כלהלן:

"תיקון כנפיים, תיקון פחים מאחור, ציפוי זפת לא מקורי בתחתית מא', מעיכות ותיקון בסף ימני, מעיכות ולחיצות פח בתחתית, צבע כללי מחודש, תיקונים עמוד ימין ושמאל, תיקונים במרכב, תיקוני פח וצבע מסביב לרכב, הוחלפו חלקי פח קדמי בחזית"

בדו"ח הבדיקה צויינו גם ליקויים נוספים (רעש במערכת שסתומים, נזילת מים ממצנן, ליקויים במצמד). בסעיף "הערות כלליות" נרשם כי יש לבצע טיפול 10,000 וכן בדיקה של הבלמים ובדיקה של תצרוכת השמן בנסיעה ארוכה.

לאחר שלוש וחצי שנים בהם עשה הרוכש שימוש ברכב ביקש למוכרו. או אז גילה מכון הבדיקה כי המדובר ברכב שעבר תאונה קשה והמורכב משני חלקים(!). המכון טען להגנתו כי על פי תנאי ההתקשרות לבדיקת הרכב על הלקוח להודיע למכון על כל תקלה ברכב, אשר הוא סבור שהמכון אחראי לגביה, וזאת - מייד כשנודע לו עליה. על פי תניה זו, פטור מכון הבדיקה מאחריות, אם לא הודיע לו הלקוח על תקלה כאמור מייד משנודע לו עליה. בהקשר זה ציין המכון כי התביעה הוגשה רק כחצי שנה לאחר שנתגלה מצב הרכב. עוד טען המכון כי העובדה שציין קיומו של "זיפות לא מקורי" במרכב הרכב מצביעה על "חיתוך המרכב".

בית-המשפט קבע[1] כי

"היותו של רכב מורכב משני חלקים שחוברו להם יחדיו - הוא ליקוי משמעותי ומהותי...

הדעת נותנת, כי קונה 'פרטי' מן השורה (שאינו עוסק במסחר ברכב או בחלפי רכב) ידיר רגליו מרכב כזה... על כן, הקונה הסביר ימנע מלרכוש רכב כזה... ואמנם, התובע הצליח למכור את הרכב, רק לאחר כחודשיים, למגרש מכוניות (אשר אפשר שיש לו עניין גם בחלקי רכב כחלפים).

למותר לומר כי המחיר שניתן לקבל עבור רכב במצב כזה הוא נמוך בהרבה ממחירו של רכב במצב כשיר...

לפיכך, אין ספק כי מכון בדיקה אינו יוצא ידי חובתו כלפי הלקוח, שהזמין בדיקת רכב לפני קנייה, אם אינו אומר לו - במפורש ובעברית פשוטה - כי הרכב מורכב משני חלקים...

קונה שאינו מצוי בענייני רכב ובמונחים שקשורים לכך, לא יבין - מתוך רשימת הליקויים שבחוות הדעת, כשלעצמה - כי מדובר ברכב שמורכב משני חלקים מחוברים, אם הדבר לא יאמר לו במפורש"

לפיכך חויב המכון לשלם לתובע כ- 25,000 ?.

במקרה אחר הוברר כי זויפו רישיונות הרכב והרכב "נמכר" על-ידי מי שאינו בעליו כלל. רוכש הרכב תבע את מכון הבדיקה על רשלנותו בבדיקת מספר השלדה ברכב. מכון הבדיקה ביקש לפטור אותו מאחריות לגילוי הזיוף מאחר ולשיטתו אחריותו נוגעת לבדיקה המכאנית בלבד. בית-המשפט דחה את הטענה וחייב את המכון בדין בקובעו[2] כי

"המכון חב כלפי התובע בחובה לבצע בדיקה מקצועית סבירה של אמיתות מספרי המנוע והשלדה החרותים בו. מקורות החובה הם שלושה: הראשון נעוץ בעוולת הרשלנות, המצמיחה למכון חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מזמין הבדיקה. המקור השני הוא הנחיות משרד התחבורה, המחייבות את המכון לזהות את הרכב. שלישית צומחת חובתו החוזית של מכון הבדיקה כלפי מזמין הבדיקה, בשים לב לציפיתו הצרכנית הסבירה.

במישור של חובת הזהירות, צומחת חובתו של המכון - כחובה של בעל מקצוע כלפי מזמין השירות - להפעיל את הכלים המקצועיים שבידו ולפעול ברמת מיומנות סבירה, במטרה לזהות את הרכב[3]... החובה עולה מתוך משלח היד, המקנה למכון את המומחיות והמיומנות הנדרשות לבצע בדיקת זיהוי של הרכב"

בית-המשפט אף הוסיף וקבע, בהתייחסו להנחיות משרד התחבורה, כי

"לצד חובת הזהירות המקצועית, עומדות הנחיות משרד התחבורה ומפרשות את חובתו של מכון בדיקה לזהות את כלי הרכב הנבדק[4]... הוטלה על מכון הבדיקה החובה לבדוק 'התאמה בין מספרי המנוע והשלדה הרשומים ברישיון הרכב שהוצג לבין אלה הרשומים ברכב'... כן נקבע, כי 'באם מספר המנוע הרשום ברכב אינו תואם לרשום ברישיון הרכב שהוצג יש להביא זאת לידיעת מזמין הבדיקה'... נקבע, כי 'באם מספר השלדה הרשום ברכב אינו תואם לרשום ברישיון הרכב שהוצג אין לבצע בדיקה"

באותו מקרה חויב המכון בתשלום מלוא הסכום הנתבע ובתוספת הוצאות משפט בסך 20,000 ?.

גם במקרים נוספים בהם כשלו מכוני בדיקה באיתור סימנה של תאונה קשה בעברו של רכב חויבו[5] הם בדין.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] ת.א. 6845/02 (שלום-נתניה) סגל נ' גבאי ואח', פסק-דינה של כב' השופטת קלוגמן מיום 22/5/05

[2] ת.א. 3263/03 (שלום-ראשל"צ) כהן פנחס נ' מכון הדרום פ"ת א.ד.ש. שירותי רכב (1980) בע"מ, פסק-דינה של כב' השופטת איריס סורוקר מיום 8/5/05

[3] על חובת הזהירות של בעל מקצוע כלפי המזמין ר' באופן כללי: ע"א 341/80 חוסיין עסאד עלי נ' רחמים ששון, פ"ד לו (3)281, 288-289

[4] הוראת הנוהל הרלבנטית היא הוראה מס' 1/2001

[5] וראו למשל ת.א. 7002/01 (שלום-קריות) סורז'ון שלווה נ' רווה שאחדה שרותי רכב בע"מ ואח', פסק-דינו של כב' השופט ערן נווה מיום 20/2/05